גם השנה #אני_תרמתי_בעבודה
קיץ, לפני שנה וחצי. עוד לפני אירועי אוקטובר. הטלפון מצלצל. "שלום", אומר הקול. "שמעתי עליך דברים טובים". אחותי המליצה עליך. איך אני יכול לעזור? אני שואל."סיפור ארוך", הוא אומר. "סיפור ארוך". הוא אומר את המילים האלה בקול חלש. "סיפור ארוך", הוא אומר. אני מזמין אותו לפגישה. אתם כבר מכירים את זה: הקפה עלי, העוגיות עליך. הוא צוחק בשאיפה ארוכה של אוויר, במין צחוק שאפילו הוא בעצמו לא מאמין לו, ואומר שנצטרך הרבה קפה והרבה עוגיות, כי זה סיפור ארוך. "תאמין, לי, זה סיפור ארוך". ככה הוא אומר. כבר חמש פעמים שהוא אומר שזה סיפור ארוך. אז אני מאמין לו. זה כנראה יהיה סיפור ארוך.
יומיים אח"כ הוא מגיע. איש גדול, מסיבי. גם גבוה, גם רחב. מוצק. חזק מבחוץ. מבפנים שבור. שבור לגמרי. הוא נכנס כשהכתפיים שלו כמעט נוגעות ברצפה מרוב עומס שהן סוחבות. כל הגוף שלו רפוי. הוא מתיישב על הכסא והכסא נבהל מהעומס של המשקל הפיזי שלו וחורק. מן חריקה כזו צורמת. ואני חושב לעצמי שבטח הכסא נבהל גם מהעומס הרגשי. תמיד כשאנשים מגיעים עם עומס כזה כבד הכסאות חורקים. או שהם גוררים את הכסאות חזק מדי ומהר מדי, או שהכסאות כבר מזהים את העומס הזה בעצמם, כאילו שיש להם איזו יכולת תבונית כזו. ואני תוהה אם זה מה שגרם לאחד הכסאות להשבר לפני חודשיים. אבל, גם את זה אתם כבר מכירים. את הקולות שמטיילים בראש שלי אני משאיר בפנים. לא צריך להוציא אותם החוצה. אז אני שומר את הקולות האלה בפנים ומכין קפה. הוא הביא שקית של עוגיות שאמורה להספיק לשלושה ימים. לשלושה אנשים. ואת זה אני דווקא אומר בקול. והוא עונה: "אמרתי לך שזה יהיה סיפור ארוך".
יש לו ילד אחד. הוא גרוש, אחרי משבר גדול בזוגיות. הוא מספר שתמיד היה עצמאי. "מאז שאני זוכר את עצמי", הוא אומר, "אני מטפל בכל לבד. לא צריך אף אחד." אז אני שואל אותו למה הוא בא. "חשבתי שאצליח לפתור את זה לבד", הוא אומר. וכאילו שמישהו סובב לו את הכפתור של הווליום לצד החלש. בכל הברה הקול שלו חלש יותר, רפוי יותר. אין משהו שמחזיק את המילים.
הילד שלו, הקטן, מכור לסמים. ואלכוהול. ואיומים בהתאבדות. והסתבכות עם המשטרה. והסמים זה לא סיגריות או גראס. סמים הרבה יותר כבדים. הרבה יותר הרסניים. "כמה קטן?", אני שואל ומקבל תשובה שמפתיעה אותי. "17. הוא בן 17 וזה ככה כבר כמעט שנה". דקה שלמה של שתיקה, וזה המון זמן בפגישה ראשונה. בזמן הזה הוא גורס לפחות עוד שתי עוגיות. ואני תוהה אם זה בשביל שהפה שלו לא יוכל להוציא מילים שהוא לא רוצה לשמוע, או בשביל שהסוכר יתן לו את האומץ להוציא אותן. ואני אומר לו, עם חיוך, שאם הוא ימלא את הפה בעוגיות אז המילים לא יצליחו לצאת. זה מצחיק אותו והוא מתפוצץ מצחוק ומעיף עלי את הפירורים של העוגיות. וזה בכלל לא מצחיק אותו הסיפור. כל הצחוק הזה שהתפוצץ היה הפרומו לבכי שהגיע כמה שניות אח"כ. הצחוק מתערבב לו בבכי והוא מנגב את הדמעות בידיים מלאות פירורים של עוגיות. ומתנצל שהוא ככה. וממש מתבייש שהוא בוכה. ואני רואה מול העיניים ילד בן 6 ולא את האיש העצום שיושב מולי. וזה, כשלעצמו, מהווה איתות נוסף בשבילי. איתות מאוד חזק למה שיבוא בהמשך.אנחנו מתחילים את הפגישה.
"ספר לי קצת עליך", אני מבקש. "עליך. לא על אחרים, לא על הצרות. עליך". "מה יש לי לספר על עצמי?" הוא שואל. וגם זה הופך לעוד נורה אדומה שנדלקת. ולאט לאט ככה מתחילות להבהב נורות אדומות מעל הראש שלו, והן מתחילות להראות כמו גרלנדה כזו גדולה של סוכות."יש לי רק ילד אחד" הוא אומר, שוב. האמא שלו מאוד לא יציבה. הוא מספר לי על ה"אמא שלו", על איך התחתן איתה, איזה סבל היו הנישואים ואיזו אמא גרועה היא. ובכל הזמן הזה, ל"אמא שלו" אין שם. היא לא אשתי, לא גרושתי. אין לה שם. היא "האמא שלו". חוץ מהכעס הגדול שיש לו על האישה הזו, שהוא אפילו לא מסכים לקרוא לה בשם, משהו בחזרה הרפטטיבית הזו על המילה "אמא" מאותת לי שיש פה סיפור יותר עמוק, ואני אומר לעצמי שאנחנו עוד נפגוש את המושג הזה, "אמא", בהמשך הדרך. פרויד צדק.
"תגיד", אני אומר. "ביקשתי שתספר לי עליך, והכרתי את הילד שלך ואת אמא שלו. איפה אתה בסיפור?". השאלה הזו כ"כ מפתיעה אותו שהפה שלו נפתח. ממש כמו בסרט. וכדי שהוא לא ישאר פתוח, הוא מכניס אליו עוד עוגיה. אחרי הפירור האחרון, הוא אומר: "אני באמת לא יודע". חולפות עוד כמה שניות והוא אומר: "אף פעם לא הייתי בסיפור. זה תמיד היה סיפור של אחרים".חוזרים לבן שלו, שהוא מתעקש לקרוא לו "הילד". הילד אמר, הילד עשה, הילד נפל לסמים, הילד חכם, הילד נבון. ובאיזשהו שלב אני שואל אותו: "למה אתה לא מרשה לילד שלך לגדול?". ושוב אותו סיפור. שוב שתיקה, שוב עוגיה. והדפוס הזה חוזר על עצמו במהלך כל הפגישה. כל פעם שאני שואל שאלה קשה, הוא משתתק ואוכל עוגיה, ובכל הזמן הזה מרחפים מעל הראש שלו בלונים כאלה של מחשבה, כמו בספרי קומיקס. הפעם הוא אומר משהו נוסף, ששוב מדליק אצלי נורה: "תשמע", הוא אומר, "אתה שואל שאלות ממש קשות שגורמות לי לחשוב על עצמי".
אנחנו מסכמים את הפגישה הראשונה. הוא יוצא עם 3 תובנות. האחת: "אני לא נמצא". השניה: "אני הילד הקטן של אמא שלי", והשלישית: "הילד שלי נשאר קטן". הוא יוצא עם תחושה מאוד קשה של תסכול, שמעורבבת בניצוצות קטנים של תקווה. קטנים, אבל קיימים. 5-6 פגישות אח"כ, אני מבקש שהוא יביא את הבן שלו איתו. אני קורא לו "הבן" ולא "הילד". אני לא מוכן לשתף פעולה עם זה, ובפגישה הבאה הם אכן באים ביחד. "הילד" הזה חכם ומבריק ומבין עניין. והוא לא כ"כ ילד, "הילד". אני מתחיל לעבוד איתם, עם אותם סוגים של שאלות. אני מראה להם את הרווחים שיש לכל אחד מהם בזה שהוא נשאר קטן, ואיך זה משרת את כל בני הבית. אני מראה לו את הקשר בין היותו "קטן" לבין הבריחה לסמים. ואני גם אומר לשניהם שאני לא מטפל בהתמכרויות מהסוג הזה, ולשם כך יש מומחים אחרים. הוא מבין, רציונלית, שהוא צריך גמילה. אבל מסרב להודות בזה. אז אני נפגש גם איתו בנפרד.
התהליך כולו לוקח כמה חודשים. בדצמבר שנה שעברה, "הילד", נכנס למכון גמילה. הוא מסיים שם התהליך וחוזר ללימודים. נשאר כיתה, אבל "זה בקטנה" הוא אומר. "גם ככה יש שם מישהי שאני יוצא איתה". אני ממשיך עם האבא לעוד כמה חודשים. עובדים על כל מיני דפוסי חשיבה. ולאט לאט, בלי שהוא בכלל שם לב, הכסא חורק פחות ופחות. כשהכסא מפסיק לחרוק אני אומר לו שכנראה התהליך שלנו הסתיים. השבוע הוא התקשר אלי. אמר שחוגגים לבן שלו שנה. הוא כבר לא קורא לו "הילד". הוא אומר: "הבן שלי נקי כבר שנה ועושים לו מסיבה". אני שומע את החיוך ואת הגאווה ואת תחושת ההישג דרך הטלפון ואני מתרגש בעצמי. והוא מוסיף שבשנה הזו הוא הפך לאבא אמיתי. ושעכשיו שהוא איפשר לבן שלו לגדול, שניהם יכולים להתחיל לחיות. ושהוא הוריד די הרבה במשקל. ושהוא כבר לא צריך לריב עם גרושתו כל היום. ואני ממש שמח לשמוע. בשביל שיחות כאלה אני עושה את מה שאני עושה.ואני שמח, כי גם השנה, #אני_תרמתי_בעבודה.