סיפור על 6 ימי שישי, 6 עוגות ו-2 כובעים. תחילת החודש שעבר. חמישי אחה"צ. אני בסיבוב בחנויות רהיטים. עובר דירה בקרוב. בדיוק מודד את הכורסה הכחולה, שיושבת עלי בול כמו שאני אוהב. יותר נכון להגיד שאני יושב עליה, אבל התאים לי ברצף של המשפט. בקיצור, אני מודד את הכורסה ושם את הרגליים על ההדום. אפשר להתחיל את סוף השבוע אני חושב לעצמי. לא מספיק להדהד את המחשבה על זה שאני הולך להתפנק על הכורסה בדירה החדשה שלי, מול השקיעות של יפו, והטלפון מצלצל. אני עונה והכורסה מחבקת אותי תוך כדי.
הלו, שלום, אומרת גברת. תגיד, היא אומרת, אתה עו"ד, נכון? אני אומר שכן. זה כנראה היה איתות למשהו, והיא לוקחת אוויר גדול, מהסוג שאפשר לשמוע אותו דרך הטלפון, ויורה עלי 5 משפטים, על זה שהיא נשואה, והיא צריכה להתגרש, ואין לה כלום, ובעלה לא רוצה להשאר ביחד, וגם היא לא ממש רוצה. ואין לה דירה. אני שומע את הסערה דרך הטלפון. היא סוערת, והסערה שלה לא מתאימה לשקט שהכורסה מייצרת. אז אני אומר לה שתחכה שנייה, כי אני בדיוק מודד כורסה, ובשביל להקשיב לה אני צריך לשנות את התפאורה. אני עובר לפינת האוכל בחנות ויושב על כסא. בבת אחת אני מתנתק מהשקיעה מול יפו שמסתובבת לי בראש, ולובש את הפרצוף של אמצע השבוע.
היא סוערת, אבל גם מלאת הומור. וגם יש לה ריש מתגלגלת כזאת. כמו של דן כנר. היא אומרת לי: "עזוב אותך כורררסה. במילא גרררושתך תיקח לך אותה". זה ממש מצחיק אותה, והיא ממשיכה לשעשע את עצמה, וכאילו במכוון, בוחרת מילים שיש בהן ריש, כדי לגלגל אותה. וכל פעם שהיא אומרת משהו על בעלה, היא מדגישה את הריש המתגלגלת ומקצינה אותה. "ואז הוא אמררר, שהוא רררוצה להתגרררש. אז אמרררתי לו שאפשררר כבררר מחרר, אבל אני לוקחת את הכורררסה" וכל פעם שהיא אומרת את זה היא צוחקת. הצחוק שלה מתגלגל באותה מנגינה כמו שהריש שלה מתגלגלת. היא מצחיקה גם אותי, ובין הגלגולים של הצחוק אני שומע את הכאב. ואני אומר לה שאני שומע את הרעש שיש לה בראש. והיא אומרת: "מה זה רררעש? חוררר בררראש".
נורא מתחשק לי לשאול אותה איך אני יכול לעזוררר, אבל אני עדיין יושב בפינת האוכל, עם הפרצוף של אמצע השבוע, אז אני מוותר על הריש המתגלגלת שלי. היא מספרת שהם נשואים כבר עשר שנים, יש להם הסכם ממון שחתמו לפני הנישואים, ושום רכוש משותף. כל אחד עם מה שהביא. יש שני ילדים קטנים. והיא רוצה את הבית, היא אומרת. והיא אומרת גם שהוא לא מסכים, ועכשיו הם רבים, והיא צריכה עורך דין. בגלל זה התקשרררתי, היא מוסיפה. תגידי, אני אומר, יש דברים שאתם מסכימים עליהם? היא אומרת שלא. כלום. שום דבררר. אני מזמין אותה לפגישה. תבואי מחר, אני אומר. בדרך כלל אני לא עובד בימי שישי. אבל אני עובר דירה, וזה לוקח זמן, אז בכל התקופה האחרונה אני מקדיש את ימי שישי לעבודה. והדיל, אתם כבר יודעים. הקפה עלי, אני אומר לה. העוגה עליך.
שישי בבוקר, היא מגיעה. מביאה עוגה, מה אני אגיד לכם, תחרות הקינוח המושלם. 4 קומות של עוגה, בצבעים שאני בכלל לא בטוח שהם חוקיים. ואת כל הקונסטרוקציה היא שמה במגש עם מכסה זכוכית. אני אומר לה שהעוגה הולכת מצויין עם הכורסה שמדדתי אתמול, ושאם זה ככה, היא יכולה לעשות מנוי ולבוא כל יום שישי.
מתחילים את הפגישה. יש שם הרבה יותר מאשר הגירושים והדירה. יש שם בעיות בתקשורת, וילדים, וכעסים, ופחדים, ומשקעים ומה לא. והפגישה סוערת, והיא קצת בוכה, וקצת צוחקת והרבה מבולבלת. הסכם גירושים, הסכם ממון, הדירה, הכורסה. הכל מעורבב לה בראש. והיא לא ממש יודעת מה היא רוצה. ואני אומר לה תשמעי. אני רוצה להציע לך משהו. מה דעתך להגיע עם בעלך, ונבדוק איך אפשר לפתור את המחלוקות ביניכם בלי מלחמת עולם? זה יצריך ממני שימוש בשני כובעים. היא אומרת שאין סיכוי שהוא יבוא. אני אומר לה שתבדוק איתו. היא אומרת לי: "רררוצה לררראות שלא?"בשישי שאחרי, הם מגיעים ביחד. היא שוב מביאה עוגה שאפילו אסטלה הייתה מתלהבת ממנה. הפעם בצבעים קצת יותר חוקיים. משהו עם פיסטוק. העוגה ממש משמחת אותי. אני מכין לנו קפה ותוך כדי מיישר את העוגה. אני אומר שאם הם מסכימים, אני אשתמש בשני כובעים שלי. גם בכובע של בניית ההסכמות ביניהם, והחלקים הפסיכולוגיים, האימוניים, וגם בכובע המשפטי לעריכת ההסכם. בכל מקרה, אני אומר, אני לא לוקח תיקים של מלחמות. אין לי סבלנות או רצון להתעסק עם תיקים כאלה. שניהם מסכימים. אני אומר שהיא ואני קיימנו שיחה מקדימה בינינו, אבל בהנתן ההסכמה שלהם, אני עובד עם שניהם באופן אובייקטיבי.
מתחילים בתהליך. הוא פחות כועס ממנה וקצת יותר ממוקד. אנחנו מתחילים לברר מה הרצונות של כל אחד, מה הצרכים, מה הפחדים, מה הכאבים. גם לו יש. זה לא שהוא הגיע בלי. אבל הוא קשוב ומכבד אותה. הוא עדיין רוצה להתגרש, כי הוא חושב שהם לא מתאימים, אבל הוא מעריך את החברות ביניהם. וגם את ההסכם הקודם. זה שחתמו עליו לפני הנישואים. הוא רוצה להפרד, ומוכן ללכת לקראת, ואפילו להתגמש ביחס להסכם הממון, אבל לא לוותר עליו לגמרי. ובכל הזמן הזה, הוא ממש נהנה מהעוגה. הוא אוסף את הפירורים עם האצבעות, עד שהצלחת כבר בכלל לא זוכרת מה הוגש עליה. תגיד, הוא אומר, אפשר עוד מהעוגה?
בפגישה הבאה, אני נפגש עם כל אחד מהם לבד. אני שם על הראש את הכובע העורכדיני שלי, ושואל גם שאלות של עורכדינים. האופן שבו הם חיים, ההתנהלות הכספית, הסכם הממון, כל אלה לא בדיוק הולכים בכיוון של חלוקת רכוש שוויונית. אני לומד שהסיכוי שלה לקבל את הדירה נמוך. בטח אם תנהל מלחמה. אני מסביר להם את דעתי המשפטית. עדיין, הפערים ביניהם גדולים. היא הרבה יותר לוחמנית ממנו. היא גם יותר פגועה. וגם פחות יציבה כלכלית. יש לה יותר מה להפסיד, ולכן הפחדים שלה הרבה יותר נוכחים. והיא פוחדת לא רק מעצם הפרידה, היא פוחדת ממה יקרה אחרי. לא רק בעניין הדירה. גם בעניין של המזונות, ואיך היא תסתדר כלכלית, וממה היא תחייה. הוא פוחד מעצם המלחמה, ואומר שאין לזה הצדקה, ואין בה צורך. הוא גם פוחד על הנכסים שצבר. תראה, הוא אומר, לא התחלנו באותה נקודה. יש בינינו פערים גדולים. אני לומד שהדירה רק היא סימפטום.
פחד אחד משותף לשניהם. שניהם פוחדים שהילדים יהיו כל הזמן אצלה. הוא פוחד שהיא תיקח לו אותם, לא תתן לו לראות אותם. היא פוחדת שהוא ישאיר אותה לבד, והיא תצטרך להיות שם כל הזמן, ולא תהיה לה דקה של שקט. אני שואל אותם אם הם רואים שהם פוחדים מאותו הדבר בדיוק, ושהפתרון כבר נמצא על השולחן. הם אומרים שלא, ואני מראה להם את מה שאני רואה. הם נראים כמו ילדים שקיבלו ביצת הפתעה של קינדר, או כמו שאני נראה כשהיא מגיעה עם העוגות היפהפיות שלה. ובאמת, זה לא פתרון מסובך. אני מסביר להם שהתהליך הולך להיות הרבה יותר פשוט. כמו שעשינו עכשיו, אני אומר. אני אומר שהפערים ביניהם הרבה יותר קטנים ממה שהם חושבים. עצם זה שאני אומר את זה, כבר מרגיע אותם והאנרגיה בחדר קצת משתנה. הדבר היחיד שאני מבקש מהם, בקול, הוא להשאיר את המלחמה מחוץ לחדר. ובשקט, בלי קול, אני מבקש ממנו שיפסיק לטחון לי את העוגות.
הפוליטיקלי קורקט עוזב לשנייה את החדר, אני אומר גם לו שיפסיק לטחון לי את העוגות. מסיבה שאני לא מצליח להבין, זה ממש משעשע אותו.
התהליך לוקח לנו 5 ימי שישי רצופים. כל פגישה של שעתיים. בכל פגישה היא מגיעה עם עוגה. ובכל פעם אני מזכיר לה שאם זה ימשך ככה, היא יכולה לבוא כל יום שישי. ובכל פעם היא אומרת שכל זמן שהוא משלם על הפגישות, היא יכולה לבוא כל יום ולפתוח איתי את הבוקררר. ובכל פעם, הריש שלה מתגלגלת. ואני שם לב שכל פעם העוגה שהיא מביאה קצת יותר מתונה. לא פחות טעימה, אבל הרבה פחות רועשת. ואני שואל אותה אם יש קשר לתהליך, והיא אומרת שזה נהדררר איך שאני שם לב לפרררטים, ושפרררויד בטח היה עושה מזה מטעמים. היא לא ממש ענתה לשאלה. אני את התשובה שלי כבר קיבלתי. בכל פגישה אנחנו מצליחים להרגיע עוד פחד אחד ולייצר ממנו הסכמה. וככה יש לנו פסקה או שתיים בהסכם. בכל פגישה, בלי יוצא מן הכלל, אחרי שעה היא הולכת לשירותים ואני והוא מקבלים עוד עוגה. לא נעים להודות, אבל הפרוסה שלי קצת יותר גדולה. ואני גם מיישר קצת. ויתרתי על הרעיון שהוא יפסיק לטחון לי את העוגות, אבל זה לא אומר שויתרתי עליהן לגמרי. 5 ימי שישי ו-5 עוגות אח"כ, יש נוסח מקובל של הסכם. הסכם הוגן. כזה שלוקח בחשבון את הסכם הממון, וגם את השינויים בנסיבות.
ביום שישי שעבר, שהיה השישי בתהליך, הם חתמו על ההסכם. היום הגשתי אותו לאישור בבית המשפט במערכת המקוונת. אני מאוד אוהב את המערכת הזו. אני מאוד שמח שהצלחתי לעזור להם. אני קצת פחות שמח שהמנוי שלי לעוגות של יום שישי נגמר. מצד שני, מכרתי את מכשיר הריצה. עובר לתל אביב. דירה קטנה. לא יהיה מקום. אז אולי זה טוב שהמנוי של העוגות נגמר.
איך אומרים אצלנו?#אני_תרמתי_בעבודה