כמו שאתם יודעים, בשנה האחרונה, אולי בגלל הקורונה, אולי לא, אני מתמקד בשני סוגים של פעילות: בניית הסכמות בתהליכי פרידה (גם של זוגות, גם עסקיים) מצד אחד, ותהליכי פרופיילינג עמוקים (בעיקר במקומות עבודה, אבל לא רק). אלה יהיו גם הנושאים המרכזיים של השנה הבאה. בקיצור, מגיע אלי זוג, בסכסוך קשה. היא בת 31, הוא בן 34. נשואים כמה שנים. עובדים. שני ילדים קטנים, אחד בחינוך מיוחד במסגרת פרטית.
הוא שכר את שירותה של עורכת-דין ממולחת, היא שכרה את שירותיו של עורך-דין תותח. הוא מחטט לה בטלפון ומוצא התכתבויות שלה, היא לקחה בלש פרטי שעוקב אחריו בלילה. הוא עצר את תשלומי המשכנתא מהחשבון המשותף, היא הפסיקה לשלם את שכר הלימוד של הילד במסגרת הפרטית שלו.
כאילו שלא מספיקים להם הריבים ביניהם, אז עכשיו גם עיקלו להם את הבית. השקיעו, או שרפו, תלוי איך מסתכלים על זה, בערך 200,000 ש"ח (!) על הריבים, הבלשים, עורכי-הדין, ההוצאה לפועל וכל המסביב. בכסף הזה היה אפשר לעשות טיול מסביב לעולם ב-365 ימים, אם לא הייתה קורונה. שלא לדבר על העצבים, המתח, הכאב, השנאה, ששום 200,000 לא יכולים להחזיר.
לפני כמה חודשים הפסיקו את ההליכים המשפטיים כי ראו שהם לא מגיעים לשום מקום. העיקול שהוטל על הבית הביא אותם לתובנה שהם כנראה עושים משהו לא טוב. בהמלצת חברים משותפים, הגיעו אלי. בשיחת הטלפון אמרו שנמאס להם לריב, והגיע הזמן לנשום. אלה המילים שלהם. קבענו פגישה. דפיקות בדלת. בדלת עומדים ארבעה אנשים. אני מרים גבה, כי לא זכור לי שעשיתי דאבל-בוקינג. אז מסתבר שהיא הגיעה עם אמא שלה והוא עם אחיו. זה יותר טוב מעורכי-דין, הם אומרים. וחוץ מזה, ככה זה אצלנו בעדה. זה מרגיש לי כמו פרק של שנות ה-80, אני אומר, והקרח קצת נשבר. אבל אני מזהה את הפחדים של הזוג וגם של המלווים שלהם ולא מתעקש. בינתיים. אני מזמין את כולם להכנס, מחייך, אומר להם שזה לא ממש עובד ככה. כאן זה לא בית המשפט ואין צורך בעדים. ואת המילים הבאות, "אני לא מת על הרעיון הזה", אני משאיר בתוך הראש. בתפיסות המקצועיות שלי אין צורך במלווים האלה. וזה בלשון המעטה.
מתחילים את הכאילו פגישה. למה כאילו? כי לפי דעתי המקצועית, המלווים האלה יביאו, מתוך כוונות טובות, הרבה יותר נזק מתועלת. אני בטוח שהמלווים הנחמדים ילמדו אותי הרבה, אולי אפילו יותר מהזוג עצמו. אז אני אומר לעצמי שיהנו מהקפה והנוף כל זמן שהם יכולים, כי הם לא ישארו פה הרבה זמן. אני אלמד מהם מה שאפשר ואת הקפה השני שישתו בבית הקפה ממול. הפעם יש הרבה קפה להכין. אז אני מבקש מהמלווים שיבואו איתי, ומתחיל איתם את השיחת חולין. בינתיים שהזוג הנחמד ינשום קצת אוויר של קומה 8. המטבח די קרוב וכולם שומעים את כולם. השיחה באווירה טובה. בני הזוג לא מדברים ישירות זה עם זו, וחוץ מהפרט הקטן הזה, הכל בסדר. כאילו.
האמא שולפת עוגיות מהתיק. אלה העוגיות שהיא אוהבת, היא אומרת. וגם הוא אוהב אותן. אפילו שלא מגיע לו. היא אומרת את זה עם חיוך שמתחתיו מסתתר הרבה כאב. תגידי, אני שואל את האמא בחיוך, אתן קרובות מאוד?בטח, היא אומרת. היא הקטנה שלי. ואתה, אני אומר, מה טיב היחסים ביניכם? והוא אומר לי תשמע. אבא שלנו מת כשהיינו קטנים. אני האח הגדול. ככה זה אצלנו. אז אתה בתפקיד המבוגר האחראי, אני חצי שואל, חצי אומר. הסיפור מתחיל להתבהר, ואני מתחיל לחשוב שאני מבין מה קורה כאן. תגידי, אני שואל את האמא. נכון שאת נורא פוחדת להיות זקנה? היא מתפוצצת מצחוק ואומרת לי: איך אתה יודע? ואני אומר שזה כתוב על הדלת של הארון שמאחוריה. כנראה שאמרתי את זה בפרצוף די רציני, כי היא ממש הסתובבה לארון לבדוק אם זה כתוב שם. ותגיד, אני אומר לאח, אתה כועס על אבא שלך? הוא לא אומר הרבה. הפה שלו מחייך, אבל הגבות שלו מתחברות. הסיפור ממשיך להתבהר. ממשיכים עוד קצת את (הכאילו) שיחת חולין, והקפה והעוגיות וכל הסלאח שבתי מגיעים לשולחן.
מתחיל את (הכאילו) פגישה. נותן למלווים תחושה שהם שומרים על הילדים שלהם. אחרי כמה דקות, אני מציע, בכאילו הצעה, שירדו לשתות קפה למטה. אנחנו נקרא לכם עוד מעט, אני מבטיח.אני מפנה את השולחן משאריות הקפה והעוגיות גם כדי שנוכל לפתוח דף חדש, נקי וגם כדי שהנוכחות של המלווים לא תשאר על השולחן. אני מביא תה טרי מעלים שיחליף את הקפה. וחוץ מזה שהעוגיות באמת טעימות והתה והעוגיות מחמיאים זה לאלה, וממש לא בא לי לוותר עליהן.
תשמעו, אני אומר להם. יש לי שני כובעים. בסוף התהליך אתם תצאו מכאן עם הסכם. אולי אפילו עם חיוך. לפני זה, בואו נעזוב לרגע את הסכסוך, את הכספים, את העיקולים. אני מבקש להציע לכם נקודת מבט קצת שונה. הם מסכימים, ואני משקף להם את המחשבות שלי. את הדברים שזיהיתי. אני אומר להם שאני חושב שהם לא רבים על כסף ולא על בגידות. אלא על הקונפליקט הפנימי שלהם בין חוסר הנכונות שלהם להתבגר לבין חוסר הברירה להתבגר. אני שואל אותה: תגידי, כשאמא שלך מתסכלת עליך, בת כמה הילדה שהיא רואה? לא יודעת, היא אומרת. אולי 8. ותגיד, אני שואל אותו. אם אבא שלך היה חי, הוא היה מגיע לפה עכשיו? הוא אומר שלא נראה לו. הוא היה ילד די עצמאי. בן כמה היית כשהוא מת, אני שואל. והוא אומר בערך 12. אני חוזר אליה ושואל מי מרוויח מהסיפור הזה שהיא נתקעה בגיל 8. האוזניים שלה מתחדדות, החיוך שלה מתעקם ומסביב לראש שלה מתחילים לרחף כוכבים, כמו בסרט מצויר. אני חושב שהחלק האחרון היה רק בדמיון שלי, אבל אני לא בטוח לגבי זה. אני שואל אותה מה היא פגשה, והיא אומרת שהיא מבינה למה שאלתי את אמא שלה אם היא פוחדת להיות זקנה. ואז היא שואלת אם אמא שלה משאירה אותה קטנה כדי לא להזדקן. אני אומר שאני לא יודע, אבל זו אפשרות. ומכל מקום השאלה הנכונה היא אם היא נשארת קטנה, לא מה אמא שלה עושה.
חוזר אליו. תגיד, אני אומר, האח שלך נהנה מהתפקיד של אבא שלך? הוא אומר שלא, אבל ככה זה. זה המנהג אצלם בעדה. ואז אני שואל אם האמא האמיתית והאבא שמת והאח הגדול הולכים איתם לכל מקום. תגידו, אני שואל. איך אתם מתנהלים כשהילדים שלכם פוגשים קונפליקט או אי הסכמה עם החברים שלהם? הם אומרים שהם נותנים להם להסתדר. אז אולי כדאי שנתחיל בדוגמה אישית, אני אומר. תגידו, אני שואל. מה אתם רוצים? היא אומרת שהיא רוצה לחיות את החיים שלה. והוא אומר שהוא רוצה להפסיק לרצות את האבא שלו שמת מזמן. הם לא רוצים יותר לחיות ביחד. הם רק רוצים שהסיוט הזה יגמר. הם לא אוהבים יותר אחד את השני. מצד שני, הם גם לא ממש שונאים אחד את השני. תראו, אני אומר. אם תתחילו להתייחס, כל אחד כלפי עצמו, וגם כל אחד כלפי השני, כמו שני אנשים מבוגרים, אנחנו פותרים את הסכסוך הזה תוך כמה פגישות. אני מציע שהם יגיעו לפגישות לבד. ושלא ישכחו להביא את העוגיות המושלמות של אמא שלה.
עברו מאז 3 חודשים. הגיעו להבנות. טיפלו בעיקול. פתרו את הסכסוכים. הגיעו אלי שני ילדים חבולים שלא מפסיקים לריב, ויצאו שני אנשים מבוגרים שמצליחים לנשום. הסכם גירושין נחתם בשבוע שעבר. בקרוב דיון בבית המשפט. בלי האמא והאח הגדול והאבא המת.
איך אומרים אצלנו? #אני_תרמתי_בעבודה