החיים שאחרי

תשמעו סיפור על החיים שאחרי. לא אחרי החיים. אחרי הגירושין. איך מסדרים את החיים שאחרי הגירושין? ומתי באמת גומרים להתגרש? 

מגיע אלי זוג. על הנייר, גרושים כבר שלוש שנים. בפועל, עדיין לא גמרו לריב. עדיין לא גמרו להתגרש. עדיין לא גמרו לכעוס. עדיין לא הבינו את שהם כבר בחיים שאחרי. הוא התקשר לברר פרטים. שיחת היכרות קצרה. שעתיים אח"כ, היא מתקשרת. שיחת היכרות קצרה. התוכן דומה למדי. תשמע, היא אומרת. באמת שאתה נשמע לי אחלה, אבל אני לא סומכת עליו, אז אני מתקשרת לברר בעצמי. אז אני אומר לה את מה שאמרתי גם לו: הקפה עלי, העוגה עליכם. אתם מכירים את זה. קובעים פגישה. את המועד צריך לקבוע איתו ואיתה, בנפרד. תשמע, היא אומרת, תחסוך לי את התקשורת איתו. אז אני שם את הכובע של מנהל הלשכה, ומתאם יומנים. שלוש שיחות אח"כ יש לנו תאריך לפגישה. הדינמיקה ברורה למדי.

שבועיים אח"כ הם מגיעים לפגישה. כל אחד בנפרד, כל אחד עם עוגה. מה שעובר לי בראש עכשיו, זה שסיבכתי את עצמי עם העניין הזה של העוגות. לכו תבחרו עכשיו איזו עוגה לאכול ראשונה. אז אני מתחכם ושולף את העוגת גזר (אליפות!) של אחותי, שממש במקרה הביאה לי בבוקר, לובש את החיוך הכי שובב שלי, ואומר להם שזה היה די ברור שהם יריבו על העוגה, אז הכינותי מראש עוגה מהאו"ם. האמת שהתעלול הזה די מצחיק אותי. וגם הם מחייכים. עכשיו כשאני חושב על זה, זה מצחיק אותי אפילו יותר.

מתחילים את הפגישה. תספרו לי קצת, אני אומר. הכוס מחליקה לה מהיד והקפה נשפך על השולחן ועל המכנסיים שלו. זה כל כך פרוידיאני, אני חושב לעצמי. מזל שהיא ביקשה קפה קר. שנים. שנים לקח לי ללמוד לשתוק את הקולות שיש לי בראש. וזה נורא קשה לשתוק כאלה קולות. זה לא להשתיק את הקולות האלה, כי אי אפשר למנוע מהם להגיע, אבל אפשר ללמוד לשתוק אותם. הוא לא אומר כלום. האמת שהוא גם לא צריך. העיניים שלו יורקות אש. עוד כמה שניות הלייזר שיצא מהעיניים שלו היה מייבש את הקפה. את זה אני לא משאיר בפנים. אני אומר לו שיכבה את הלייזר. והיא מבסוטית כאילו שהוא הודח מהשרדות. אני אומר לה שתכבה את הכפתור של השמחה לאיד. תראו, אני אומר, כשאתם כאן, אתם מוותרים על הלייזר ועל השמחה לאיד. אחרת זה לא יעבוד. 

15 מפיות נייר אח"כ. התגרשנו לפני 3 שנים, הוא אומר. קצת יותר, היא אומרת. ומאז אנחנו כל הזמן רבים, הוא אומר. ברור, היא אומרת. כי אתה אוהב אש. עוד מעט יש אירוע בר מצווה לילד. הוא לא רצה שהיא תבוא. אז היא הלכה לבית המשפט, והוציאה צו שחייב אותו לאפשר לה להכנס לבית הכנסת. זה מקום ציבורי, היא אומרת, והוא לא יכול למנוע ממני להגיע. כמובן שהיא תגיע עם כל המשפחה שלה. הוא כועס שכולם הגיעו. ועוד יותר הוא כועס שאף אחד מהצד שלה לא ישלם על האירוע. אירוע משותף זה משהו שבא בחשבון? אני שואל. היא מגלגלת את העיניים והוא נושף החוצה המון אוויר. לפני כמה חודשים היה יומולדת לאמא שלו. הוא רצה להחליף איתה את יום שני, שזה יום שבו הילדים נמצאים איתה. אי אפשר היה להחליף את היום מכל מיני סיבות. היא לא הסכימה. אמרה שיפעלו רק לפי ההסכם. התווכחו והתווכחו ובסוף היא לא הרשתה לילדים ללכת. הוא התעצבן, הסבתא התאכזבה ולכל האחים גם היה מה להגיד. שבועיים אחר כך, התקלקל האייפון של הילדה השנייה. התיקון עולה כמה מאות שקלים. היא שילמה, שלחה לו את החשבונית. הוא שלח לה את החשבונית בחזרה וכתב עליה שההוצאה הזו לא כלולה בהסכם. אבל הוא היה נחמד וחתם עם סמיילי.וככה זה נמשך. פסח, ראש השנה, יומולדת לסבתא הזו, אזכרה לדודה ההיא. כל גירוי הכי קטן הופך למלחמה. כל הוצאה הופכת לדיון משפטי. כל בקשה הופכת לכלי נשק. כל טיפת קפה שנשפכת הופכת לחומר רדיואקטיבי. הוא קורא לה "זותי" בפני המשפחה שלו והיא קוראת לו "ההוא" כשהיא עם המשפחה שלה.

ובכל הזמן הזה הרצפה דביקה מהקפה שנשפך. כל פעם שהוא קצת מזיז את הרגל, יש מין רעש חורק כזה. קקקחחייקק, קקקחייקק. וכל פעם שהקול הזה נשמע, היא מצקצקת בלשון. צצצוו, צצצווו. כאלה. כאילו שזו לא היא ששפכה את הקפה. וזה עוד יותר מחזק את חוסר הסבלנות שלהם, את הכעסים שלהם, את התקיעות שלהם.תראו, אני אומר להם. אתם לא ממש גמרתם להתגרש. אתם עדיין בתהליך. המשימה שלנו כוללת שני חלקים. האחד, לסיים את תהליך הגירושין. לא זה של הרבנות, אלא הפסיכולוגי. השלב השני הוא ללמד אתכם שיש לכם עכשיו משפחה חדשה. זו לא המשפחה שרציתם, לא מה שתכננתם, אבל זו עדיין המשפחה שלכם. ומה לעשות, משפחה לא בוחרים. אתם צריכים ללמוד לנהל את זה נכון. כמובן שהמשפט הזה מביא איתו רוחות של התנגדות. אנחנו הולכים לייצר לכם כללים לניהול המשפחה החדשה.

התהליך לוקח לנו בערך חצי שנה. סיימנו אותו לפני חודשיים. הם לא חברים. הם לא יהיו חברים יותר אף פעם. הם גם לא המשפחה שהם רצו. אבל, בצד השני, הם כבר לא ממש אויבים כאלה גדולים. הם מבינים שהמשפחה החדשה הזו צריכה ניהול, והם מבינים שהם חייבים לשתף פעולה. מין מודל של ניהול מטריוציוני. הם לומדים לחיות את החיים שאחרי. לפני שבוע הוא התקשר לשיחת העדכון החודשית. אמר שהכל בסדר, והם שמחים שהם באו. הם אפילו הצליחו לתכנן את ראש השנה בתקשורת ישירה ובלי מלחמות. תגיד, הוא אומר. איך זה שאף אחד לא עושה את זה? למה אין מאמנים לחיים שאחרי הגירושין? למה כולם רק מכינים את הצדדים לגירושין עצמם? 

הנה, יש, אני עונה. אני פה.ועכשיו אני חושב לעצמי, איזה יופי של רעיון. לעשות עם הזוגות שני תהליכים: לבנות הסכמות לקראת הגירושין, ובמקביל לאמן אותם לחיים שאחרי. אחלה רעיון. איך אומרים אצלנו? #אני_תרמתי_בעבודה

ותודה ל- Israel Shmueli על החידודים.